איך נפסיק לשנורר ונתחיל להבין באמת את יהודי ארצות הברית

0

הזהות היהודית של אדם נקבעת לפי דת אמו; בהיסטוריה שלנו נקבעה זהותו היהודית של אדם, בעיני החברה בה הוא חי, בעיקר על סמך הוריו והדורות שקדמו להם. שתי הבחינות הן מעוותות. האדם זכאי לדעתי להגדרה עצמית, ולא להגדרה ממסדית של מוסד דתי או שלטון. אם מבחינת ההמשכיות היהודית, אז יהדותם של ילדיו של האדם חשובה הרבה יותר מיהדות הוריו.

אלו שאלות בוערות המעסיקות בעיקר את הקהילה היהודית הגדולה באמריקה, בין המאבק לשמירת הזהות לבין מאמץ האינטגרציה בחברה האמריקאית.
כיהנתי כקונסול ישראל בניו יורק בשנים 1992–1988. דווקא במרחק 10,000 ק"מ מירושלים גיליתי את היהדות, גם את היהדות שבי. נחשפתי למגוון עצום של חיים יהודיים, בעלי דינמיות ויצירתיות מפתיעות. ביקרתי את הרבי מלובביץ' בקיסרות שלו בברוקלין, את וודי אלן בבוהמיה של מנהטן, פרופסורים לספרות באוניברסיטת ניו יורק הלקוחים מסרטיו של אלן, את עשירי העולם בוול סטריט, את עניי העיר בוושינגטון הייטס, את הזעיר־בורגנות היהודית בברוקלין, את ראשי בתי הכנסת המחמירים ואת אלה שנוהגים בשבת; את הדור הצעיר במועדוני הג'ז, ואת הקהילות הנידחות בצפון־מערב ניו יורק. פסיפס מרתק שלא ציפיתי לו. בלטו בעיניי הדינמיות היהודית, היצירה הגדולה, האמביציה החזקה, השוני הגדול בין קבוצה לקבוצה, ובעיקר המשותף. בשיחה קצרה נוצרה שפה משותפת, עם הומור יהודי, מעט ציני, שפה שיכולתי להתחבר אליה עם תבלין יידישאי, אם כי לא תמיד להסכים לה. מעל לכל התבררו לי סתירות פנימיות עמוקות בחיים היהודיים האמריקאיים, בין הצלחה וחולשה, בין עוצמה גדולה וחרדת קיום, בין קשר לישראל וניתוק ממנה.

החיים היהודיים באמריקה הם מלאי דינמיקה, אמביציה והצלחה. בניו יורק, על 2 מיליון יהודיה המרושתים בעמדות הכוח של העיר העוצמתית בעולם, זה כמעט מובן מאליו. אך גם במקומות הנידחים ביותר, נאמר באומהה בנברסקה, אתה פוגש קהילה יהודית מאורגנת להפליא עם בית כנסת ומרכז קהילתי תוסס. ההמשכיות היהודית באמריקה קשורה לארגון ולארגונים. מרבית היהודים משתייכים לארגון יהודי כלשהו, וקושרים את ילדיהם למסגרת יהודית. אתה לומד עברית בבתי ספר מיוחדים בימי ראשון, פעיל במרכז הקהילתי או בבית הכנסת, חבר בפדרציה היהודית, בהדסה, בבני ברית וכו' – בירוקרטיה ענפה למען הישרדות קהילתית.

בתוכה ומחוצה לה, אתה פוגש יצירתיות יהודית מרשימה, בכל התחומים המקצועיים והחברתיים. יהודי אמריקה הם ברובם ילדי המהגרים שהגיעו אליה בסוף המאה ה־19, בעיקר ממזרח אירופה. סיפורם הוא סיפור הצלחה אדיר. יהדות אמריקה היא הקבוצה העשירה והמשכילה ביותר מבין הקבוצות האתניות האמריקאיות, כפי שמסופר בנתונים המובאים בכתבה שקודמת למאמר זה.
סיפורי ההצלחה היהודיים שזורים בהיסטוריה האמריקאית המודרנית. אלברט איינשטיין, הנרי קיסינג'ר, סטיבן ספילברג, פיליפ רות, פול אוסטר, וודי אלן ורבים אחרים. 37 אחוז מכל זוכי פרס נובל האמריקאים הם יהודים. יחד עם זאת, ובאופן מפתיע, קשה לחוש ביטחון עצמי יהודי באשר להמשך הקיום היהודי באמריקה. האינטגרציה הביאה עמה התבוללות. נישואי התערובת עולים משנה לשנה, ומכאן שמספר היהודים פוחת ויפחת, ומתרופפת ההגדרה של "מיהו יהודי". כנראה שהמדד הנכון לכך הוא מי שמגדיר את עצמו ככזה, וכזה שילדיו יהודים. אין זה מפתיע אפוא שהזרם הגדול ביותר ביהדות ארה"ב הוא הרפורמי. השתתפתי באינספור דיונים של ההנהגה היהודית על עצם המשך קיום החיים היהודיים בארה"ב; היהדות האורתודוקסית משמיעה פעמוני אזעקה, על שיהדות ללא דת לא תשרוד. מפליא לראות דיכוטומיה כה עמוקה בין אחת הקבוצות החזקות ביותר בעולם לבין חרדת הקיום שלה. הסתירה הזו באה לידי ביטוי גם ביחסי היהודים עם אמריקה הלא יהודית; מצד אחד האינטגרציה כמעט מלאה, ומצד שני ישנה חרדה עמוקה מביטויי אנטישמיות אמיתיים ומדומים.

בשבתי בניו יורק, קיימתי יחסים ענפים עם הקהילה האפרו־אמריקאית בהארלם, שראשיה לא בדיוק חובבי ציון, אך פתוחים לדיאלוג. היהדות הממסדית הזהירה אותי לבל אקיים מגע עם ראשי הארגונים הכנסיות בהארלם, אותם ראו כמסוכנים. קשה היה להסביר זאת לחבריי האפרו־אמריקאים, שתושבי השדרה החמישית ופארק אווניו, הרחובות היקרים בעולם, חרדים מתושבי הפרברים העניים. הקהילה היהודית, ברובה, לא חשה מספיק בטוחה בעצמה כדי לקיים דיאלוג מתחשב עם שכנים ביקורתיים, ורואה את הקשר לאמריקה הלא יהודית בעיקר באמצעות הובלה עסקית וארגוני הלובי.

עוצמה והצלחה מצד אחד, חרדת קיום וקסנופוביה מצד שני – אלה מזכירים כמובן את הקהילה היהודית היחידה הגדולה ממנה, זו שבישראל.

ישראל סובלת מאותה סכיזופרניה – עוצמה חסרת תקדים, בעיקר צבאית וטכנולוגית, וחרדת קיום. שתי קהילות יצאו מהגטו, אך הגטו לא יצא מהן. ישראל משחקת תפקיד חשוב בפיצול האישיות של יהדות אמריקה: מצד אחד מרבית יהודי אמריקה גאים בישראל, מתהדרים בהישגיה האדירים – ומצד שני הם חשים דאגת יתר להמשך קיומה. הגאווה היא בכוחה הצבאי של ישראל, ביצירתיות שלה בתחומי הטכנולוגיה והחקלאות; בדיוק הדברים שמסמלים את ההפך מהיהודי הגלותי.

לצד זאת, בקרב מרבית היהודים ישנה הפרזה גדולה באיומים האורבים לנו. אויבי ישראל מושווים לצוררי העבר. שמו של היטלר נישא שוב ושוב.

בקרב מנהיגים יהודים, גישה זו היא גם תולדה של איסוף הכספים האינסופי של המדינה ומרבית המוסדות בארץ מכל קצוות הקהילה היהודית. בערבי התרמה רבים מוקרנות תמונות של ילדים מסכנים בציון, הזקוקים לסיוע בחינוך, בבריאות וברווחה. אין מוסד חינוכי בארץ, או מועצה מקומית, לא מנסים את מזלם אצל הדוד סם (או הדוד שמואל, ליתר דיוק). יש לכך השפעה הרסנית על הדימוי הישראלי בקרב יהודי אמריקה; בחברה שבה ההצטיינות נמדדת כהצלחה כלכלית והתרומה ניתנת לנכשלים, ישראל היא מעין "שמשון המסכן".

התוצאה, בין השאר, היא שחיקה במעמדה של ישראל, בעיקר בקרב הדור הצעיר. הדורות הקודמים, מאז קום המדינה, הבינו את התפנית הגדולה בחיי כל היהודים עם הקמתה של מדינה יהודית. לא עוד; יהדות אמריקה חשה די בטוחה בעצמה, גם ללא הזדקקות לישראל, וכשהיא באה במגע איתה, היא נקראת להגן עליה במסעות הסברה מול "הגויים" או לתרום לנזקקי ישראל.

גורם נוסף שתרם לשחיקה הוא סתימת הפיות מצד ישראל הרשמית לכל השמעת ביקורת עליה. ישראל לא רואה בביקורת של יהודי אמריקה כביטוי לגיטימי: "שיואילו לעלות ארצה ולשאת בנטל", אומר הנציג הישראלי המצוי לקהילה היהודית. כשהביקורת אסורה – ההתעניינות פוחתת, ומה שנותר הוא רפלקס פבלובי של מחיאת כפיים בטקסי יום העצמאות וגיוס התרומות.

התרחקות נוספת מישראל נובעת מאופייה הים תיכוני. מרבית יהודי אמריקה התמוגגו מישראל האשכנזית החלוצית; ממנהיגי ישראל, עמם ניתן היה להמתיק סוד ביידיש. ישראל הספרדית זרה לקהילה, שהיא ברובה אשכנזית. יש רצון לראות את ישראל כישות אירופית או אמריקאית. כך שגם התקרבות ישראלית לשכנינו, כשאירעה סביב תהליכי שלום, הייתה זרה לאחינו מעבר לים.

בכלל, נושא השלום באזור הוא מורכב מאוד בראייה היהודית האמריקאית. השאיפה לשלום מתנגשת עם החשדנות הרבה כלפי סביבתה הערבית של ישראל, ועם הפרזה באיומים האורבים לנו. מרבית היהודים ליברלים בתפיסת עולמם, והתמיכה בפתרון שתי המדינות במרבית הסקרים האחרונים היא מעל ל־65 אחוז. רובם המכריע תומך במפלגה הדמוקרטית. תמונה זו מעוותת על ידי הארגוניות הממסדית היהודית. מטבעה, היא ברובה הגדול יותר שמרנית ויותר אורתודוקסית. בוועידת הנשיאים של כל הארגונים הגדולים מיוצגים הרבה יותר ארגונים אורתודוקסיים וימניים ביחס לייצוגם באוכלוסייה. גם איפא"ק, הלובי החזק ביותר בארה"ב, נוטה יותר לצד הימני של המפה. האקטיביזם באמריקה, כמו אצלנו, שייך לימין.

איפא"ק וועידת הנשיאים תמיד היו נאמנים לממשלה הקיימת בירושלים, כולל בתקופת תהליכי אוסלו, ונרתמו למאבקים חשובים בקונגרס בנושאי הסיוע לישראל; אך ראשיו חשים יותר בנוח עם ממשלה ימנית. ממשל אובמה חשדן כלפי איפא"ק. האחריות לכך מוטלת גם על הממשלה בירושלים, המגייסת את איפא"ק כמעין שליח ישראלי, דבר שמעמיד את יהדות אמריקה לעתים במבחן לא רצוי של נאמנות כפולה.

 תמונת היחסים בין שתי הקהילות היהודיות החשובות בעולם היא, אפוא, מורכבת. בלבה, יחס חם וחשוב בין הגולה האמריקאית למרכז הישראלי. עם זאת, ישנה התרחקות בחסות האינטגרציה באמריקה הליברלית והמבוללת את נשואיה, בחסות הדור הצעיר שלא ידע את תקומת ישראל. ועדיין, אנחנו צריכים להבין כאן, בישראל, את טיפוח היחסים עם הקהילה הזו. חשוב לשנות את האופי האנוכי של היחסים, ואת ראייתנו ביהדות אמריקה בעיקר מכשיר לחיזוק ולמימון ישראל. לצורך כך יש לאפשר דיאלוג פתוח, המאפשר גם ביקורת, גם בנושא של פלורליזם יהודי. את היחסים הכלכליים רצוי להשתית יותר על השקעות עסקיות של יהודים, ופחות על גיוס תרומות. את הכספים שהקהילות היהודיות אוספות לטובת יחסיה עם ישראל רצוי להשקיע בתכניות שיסייעו להבטיח את עתיד הקיום היהודי בארה"ב לטווח ארוך: לימוד השפה העברית וביקור הדור הצעיר בארץ. אם לא אור לגויים, אז אור ליהודים.

אורי סביר הוא נשיא הכבוד של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה – מנהיגים עירים"

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון עד הבית

שתף