איך ולמה נכשלו סדרות הרשת // רותה קופפר

0
  • כשהמנוח הפך לקברן

טקס פרסי הטלוויזיה האמריקאית ב־2009 היה עוד מאותו הדבר. כמו בשנה שלפניה, גם הפעם זכו 'מד מן' ו'רוק 30' בפסלון אמי על סדרת הדרמה ועל סדרת הקומדיה הטובות ביותר, בהתאמה. בגזרת השחקנים היו אלה שוב השמות המוכרים של בריאן קרנסטון ('שובר שורות'), גלן קלוז ('דמג'ז') ואלק בולדווין ('רוק 30'), שגרפו את הפרס בפעם השנייה ברציפות. חברות הכבלים היו אז בשיאן, רשתות השידור שפכו ליטרים של זיעה כדי לשרוד במשחק, סדרות מופת שרטו זו את זו בקרב על השלל ועדיין נשאר מספיק לכולם, ובאופן כללי, הטלוויזיה הוכיחה כי השמועות על גסיסתה היו מוקדמות. אבל אז, באמצע הטקס, הגיח לבמה ד"ר הוריבל, האלטר־אגו האינטרנטי של המנחה ניל פטריק האריס, והכריז: "פרצתי לטלוויזיה שלכם כדי לבשר לכם שהטלוויזיה מתה".

"למה לצפות במשהו כזה", הצביע הוריבל/האריס על המסך הגדול שהציג את השידור הטלוויזיוני של הטקס בצלילות ובחדות, "אם אפשר לצפות במשהו כזה", לחץ על כפתור כדי להדגים מסך קטן ומפוקסל ברוח האינטרנט של אותם הימים. "אנחנו לא עבדים של פרסומות", הוסיף, "באינטרנט אפשר לראות כל דבר בלי הפ־ס־", נקטעו דבריו והתמונה קפאה על אייקון הבאפרינג המושמץ שמלמד על עיכוב הצפייה בסרטון ביתי עד לטעינתו. "העתיד של הבידור הביתי הוא האינטרנט. אני חושב שאפשר לומר בביטחון – עידן הטלוויזיה נגמר".

הדברים האירוניים האלה נאמרו כבר לפני שמונה שנים, פרק זמן של ארבעה נצחים במושגי טכנולוגיה עכשוויים, מפי דמות שנולדה ביצירת שוליים אינטרנטית ('בלוג השירה בציבור של ד"ר הוריבל') ומגולמת על ידי שחקן שלא רק זכה בטלוויזיה למלוא פרסומו ('איך פגשתי את אמא') אלא למעשה כמעט נולד בתוכה ('דוגי האוזר'). אם תשאלו פסיכולוגים, הם יספרו לכם כי מאחורי כל אירוניה מלאת ביטחון מתחבא חשש מסוים. החשש, שנזרע בטקס שכל מטרתו היא לחגוג את נפלאות היבול שעלה באותה השנה על המסך הקטן, היה שהאינטרנט יחסל את הטלוויזיה. אבל בסוף האירוניה ניצחה. האינטרנט התאבד, והטלוויזיה התנדבה למלא את קברו ברגבי אדמה כדי לוודא שהוא נשאר שם למנוחת עולמים.

  • נשארים על הר נבו

בתי הקברות מלאים בסיפורים שהיו יכולים להיכתב אחרת, וכך גם הסיפור על סדרות הרשת. עד לא מזמן ניבאו כל המומחים כי האינטרנט יביא לסופה של הטלוויזיה כפי שהכרנו אותה. זה קרה, במובן מסוים, אבל לגמרי אחרת. הציפייה המקורית הייתה שסדרות הרשת יהרגו את סדרות הטלוויזיה, ואם לא יהרגו – לפחות יקראו עליהן תיגר, ואם לא יקראו תיגר – לפחות ינגסו בהן, ואם לא ינגסו – לפחות שיהיה עליהן דיבור, ואם לא יהיה דיבור – לפחות שנדע לנקוב בשמותיהן של עשר סדרות רשת, או, יודעים מה, אפילו חמש. שיהיו דרמות קצרות, סיטקומים, תכניות מערכונים, כל דבר חצי מתוסרט שאפשר לקרוא לו "סדרת רשת". הזיכרון מתגרד, אבל רוב הצופים לא מצליחים לשלוף ממגירותיו יותר משתיים או שלוש סדרות כאלה, ודאי שלא באותה הקלות שבה ניתן למנות סדרות טלוויזיה.

הסיפור הזה היה צריך להיכתב אחרת מכיוון שהדרך ליצירת סדרת רשת הייתה אמורה להיות קלה כל כך. כבר לא צריך פיץ', מצגות, אולפנים, תאגידים, ספונסרים, מפיקים, חדר תסריטאים, שואו ראנר ודד־ליינים. רק תביאו רעיון. הטכנולוגיה כבר כאן – קחו מחשב, ווב קאם, סמארטפון, טאטאו את החדר מהפירורים של הקססה וצלמו בזמנכם החופשי. הפלטפורמה כבר כאן – יש אתרי שיתוף וידיאו כמו יוטיוב או וימאו ואינספור מדריכי רשת להעלאת בלוגים אישיים. אמצעי השיווק כבר כאן – יש לכם פייסבוק, טוויטר ואלפי חברים שיש להם אלפי חברים שיש להם אלפי חברים ומי בכלל צריך היום סוללת מרקטינג ויחסי ציבור משומנת. ולא פחות חשוב – אף אחד לא יתערב לכם בתוכן, אתם תעשו פשוט מה שאתם רוצים. ההבטחה הייתה גדולה, היוצרים העצמאים הוזמנו להפריח את השממה, והאינטרנט היה אמור להביס את הטלוויזיה בקרב על הכתר. תוך שנה, שנתיים, מקסימום חמש. אבל בינתיים עברו יותר משני עשורים מאז עלתה לאוויר סדרת הרשת הראשונה, 'The Spot' (1995–1997), שהוכתרה בתואר המחייב "'מלרוז פלייס' של האינטרנט" – ורגע לפני הכניסה לארץ המובטחת נתבקשנו להישאר על הר נבו.

ניל פטריק האריס, באותו מונולוג, הצביע על שורש הבעיה האינטרנטית דאז – באפרינג, תמונה מפוקסלת ושאר כשלים טכנולוגיים שמצטופפים יחדיו תחת מטרייה של חוויית צפייה איומה. מאז קרו שלושה דברים: הסדרות של חברות הסטרימינג השתלטו על טקסי פרסי הטלוויזיה; פורמטים של סדרות יוטיוב קצרות, כמו למשל 'הסיפור שלה' (ר' מסגרת), זכו למועמדויות בקטגוריה ייחודית משלהם; והעולם הטכנולוגי החדש כמו נברא בשביל שנייצר כל היום סדרות רשת שיציגו קולות רעננים, יערערו את מעמד הטלוויזיה המסורתית ויבחנו את גבולות התוכן. כלומר, זו לא הטכנולוגיה שמנעה מהאינטרנט להיות המקום שממנו צומחת פסגת האמנות שתגדיר את התקופה. אז מה קרה?

  • בין סדרה ברשת ל"סדרת רשת"

לפני שמנתחים מה קרה, חשוב להבין למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "סדרת רשת". ולפעמים, קל יותר לקבוע מה לא. 'בית הקלפים' של נטפליקס, לדוגמה, היא לא סדרת רשת. כלומר, מדובר בסדרה, והיא עולה ברשת, אבל היא לא "סדרת רשת". נכון, אין לה מועד שידור שבועי ושעת צפייה מוגדרת, וניתן לצפות בה בבינג', אבל עומד מאחוריה בית הפקה ענק, משחקים בה כוכבי קולנוע גדולים ומושקעים בה סכומי עתק (כ־4.5 מיליון דולר לפרק). בקיצור, זו סדרת טלוויזיה לכל דבר ועניין. גם סרטוני "עשה זאת בעצמך", שנמצאים בקצה השני על ספקטרום היצירה האינטרנטית ומתמחים במתן טיפים בנוסח עדות אשלי־בקשי־דקשי, הם לא "סדרת רשת".

סדרת רשת היא סדרה עצמאית, מתוסרטת או מתוסרטת באופן חלקי, בעלת עונות ופרקים, שעולה לרשת באופן חובבני, מבלי שתהיה כפופה לתכתיבי אורך, עיצוב, תוכן והפקה, ובעיקר – ללא תיווך ומבלי שיעמוד מאחוריה גוף מסחרי. במילים אחרות, "סדרת רשת" היא החלום הרטוב של כל אדם נטול משאבים וקשרים להעביר את רעיונותיו הנפלאים להמונים. זה, לפחות, היה אמור להיות הגורל הטוב של סדרות הרשת ויוצריהן.

אבל במקביל לשדרוג שעבר האינטרנט הצעיר, השתנתה גם הטלוויזיה הקשישה. לא רק שרשתות השידור, השחקנים הגדולים של ראשית ימי הטלוויזיה, הפכו לדינוזאורים, גם ערוצי הכבלים ששלטו בכיפה בשני העשורים האחרונים והביאו לנו פנינים כמו 'הסופרנוס', 'הסמויה', 'מד מן' ו'שובר שורות', הלכו ודעכו. על כס המלכות התיישבו חברות סטרימינג, כמו נטפליקס, אמאזון והולו, ושלוחות אינטרנטיות שנוצרו על ידי רשתות השידור וערוצי הכבלים, ויחד הן הטמיעו בתוכן את הסטנדרטים האיכותיים של תור הזהב אבל לקחו קדימה את שיטת הצפייה – צפו במה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים.

הרעיון הזה נשמע מוכר, כי בדיוק עליו מושתת האידיאל האינטרנטי – ביטוי אינדיבידואלי בעולם הגלובלי, הן מנקודת המבט של היוצר והן מנקודת המבט של הצופה. מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים. הבעיה עם כל השפע הזה היא כל השפע הזה – הדברים המעולים טובעים בתוך ים הבינוניות. המבקרים, מתווכי התרבות, בקושי מצליחים לשרוד את כמות התוכן שעולה עכשיו ברשתות השידור, בערוצי הכבלים ובשירותי הסטרימינג כדי לסנן עבור הצופים הפוטנציאליים את הסדרות הטובות, ונכונים הדברים במיוחד גם לגבי סדרות הרשת. בניגוד לרשימות אדיטוריאליות שמציגות את סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר של השנה החולפת, או לרשימות המועמדים לפרסי הטלוויזיה, כמעט בלתי אפשרי למצוא ברשימות המקבילות שמציגות את סדרות הרשת הטובות ביותר חפיפה בין שתי סדרות. אלא אם כן קוראים לסדרה שלך 'קומיקאים במכוניות שותים קפה'.

איור: רועי הרמלין

 

שתף