איך ולמה נגמר הסיפור של השמאל // יונתן שם־אור

0

אלה ימי הימין. שוב. כאן ושם, בירושלים ובוושינגטון, בפריז ובלונדון, ברומא ובאמסטרדם. הם כאן כמו סופות אל ניניו שמגיעות פעם בכמה שנים ומשנות את האקלים. מטאורולוגים ומדעני הפלנטה לא בטוחים למה המחזוריות הזאת קורית. רק הפרשנים הפוליטיים, שתמיד טועים בתחזיות, מלהגים בלי סוף, ובאותה נפיחות עצמית מסבירים למה מה שקרה היה חייב לקרות. הם עשו את זה כשביבי טיגן את הסקרים בקלפי, והם עושים את זה אחרי שדונלד טראמפ, יזם, סטנדאפיסט ומיליארדר, עומד להיכנס לבית הלבן. בסרט 'בחזרה לעתיד', כשהגיבור הצעיר נוחת בשנות ה־50 ומספר לאנשים שרונלד רייגן הוא עכשיו הנשיא, הם עונים לו בטח, ומיקי מאוס הוא הסגן. אבל רייגן, גם כשהיה שחקן, היה פוליטיקאי, יו"ר איגוד השחקנים, שנבחר פעמיים למשרת מושל קליפורניה. טראמפ הוא בדיחת אימים לא תיאמן, שניצח את כל העולם. פרדי קרוגר שיצא מהסיוט, ועכשיו הוא כאן.

אולי אין הרבה מה להסביר. זרקו מטבע, והוא פשוט נפל כשהשמאל על הפנים, על האדמה. בישראל, יומיים לפני הבחירות, המחנה הציוני היה בדרך להרכיב ממשלה. בארה"ב, שבוע לפני הקלפי, הילרי הייתה המנצחת הברורה, היחידה, ללא שום ערעור, עד שקומי, ראש ה־FBI, הודיע ששוב חוקרים אותה. בסוף, בקלפי, הפערים היו קטנים. בישראל, שלושה מנדטים, כמאה אלף איש, קבעו שביבי נכנס לכהונה החזקה ביותר שלו; ובאמריקה, קלינטון בכלל ניצחה בפער של יותר משני מיליון איש. אבל זה כמו הניצחון של ציפי על ביבי. כאן השיטה הקואליציונית איינה את ההישג של קדימה. שם, שיטת האלקטורים של המדינות. במזג אוויר שונה, ביום אחר, התוצאה הייתה יכולה להיות הפוכה. כאן ושם. אולי.

כל ההסברים הם רק ביטוי של הדחף המולד שלנו לספר סיפור. עם התחלה, אמצע וסוף. עם סיבה ותוצאה. אנחנו יודעים שלכל פעולה יש המשך שנובע ממנה. אם נביט לאחור, בטח נבין איך התגלגלנו לכאן. אבל הלוגיקה היא כלי מתעתע, ופענוח העבר קשה פי מיליון מחיזוי העתיד. לך תדע מה באמת הביא אותך לנקודה שבה אתה מצוי היום. לך אל כל מיליוני מזלגות ההחלטות שלך, המודעות והמקריות, תכפיל בהן את מיליון מיליוני ההחלטות של אלה שהצטלבו בחיים שלך, ודוג משם את הסיבות. ואם מסלול החיים שלך לא באמת אפשרי להבנה, איך נפענח אומות.

אולי אי אפשר. ואולי דווקא כן. אתה לא יכול לדעת, לעולם, על איזה צד ייפול המטבע. אתה גם לא יכול לדעת, בדיעבד, למה הוא נפל דווקא על העץ. אבל מיליון מטבעות יפלו חצי עץ, חצי פלי. ככה. במספרים גדולים יש חוק מתמטי אחר. אומות זה מספרים גדולים. כדי לראות את כל המטבעות, חייבים להתרחק קצת. כדי שהכל ייכנס לתמונה. ככה אפשר לראות את כל הסיפור.

.

הגאות הימנית הראשונה

בעידן החדש, זה שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה, הגאות הראשונה של הימין התרחשה לפני 40 שנה. בסוף שנות ה־70, תחילת ה־80. המלחמה הקרה המשיכה לפלג את הפלנטה. המזרח התיכון היה אחרי מלחמה גדולה, מדממת, שנתפסה בישראל, למרות הניצחון, כאסון שכמעט הביא לחורבן מלא. הליכוד העיף את מפלגת השמאל. בארה"ב, רונלד רייגן הרפובליקני החליף את ג'ימי קרטר, מגדל הבוטנים הדתי מהמפלגה הדמוקרטית. בבריטניה, מרגרט תאצ'ר נכנסה לדאונינג 10. הכלכלה השתנתה. במהלך שנות ה־80 הקפיטליזם הפך לאמונה המנצחת. זאבי וול סטריט הגיחו ממאורות השיש והתחילו לטרוף את העולם. תאצ'ר יצאה למלחמה נגד ארגנטינה, בגין חתם על הסכם שלום עם מצרים, שנתפס, בעיני כל הערבים, ככניעה מחפירה, ורייגן, שכינה את ברית המועצות "אימפריית הרשע", פירק את האויבת הוותיקה. הימין לא סתם הכריע את האויב הגדול שלו. הוא אייד אותו.

זה ההסבר המקובל להתמוטטות הלא תיאמן של האימפריה הקומוניסטית. הסובייטולוגים – היה פעם מקצוע אקדמי כזה – שלא חזו את האסון הגלובלי והאישי שחיסל להם את הקריירה, אמרו שזה קרה בגלל "מלחמת הכוכבים", התכנית של רייגן להקים מערך של טילים נגד טילים. הקלף המנצח שמבטל את מאזן האימה. אנחנו יכולים להפציץ אותם באטום, אבל הם כבר לא יכולים להשיב במכת נגד, כי ניירט את הטילים שלהם בדרך. התזה של הסובייטולוגים טענה שברית המועצות הענייה הבינה שאין לה יכולת כלכלית להקים מערך טילים מקביל, ובלית ברירה, פשוט הרימה ידיים והלכה לפירוק.

זו תיאוריית הבל. הק.ג.ב. ידע היטב על הפער שקיים בין הכרזות הרהב של רייגן למציאות. עובדה היא שעד עצם היום הזה אין לאמריקאים מערך טילי נגד כאלה. דווקא ישראל הקטנה, עם טילי החץ, מובילה בתחום. ברית המועצות התפרקה בגלל לחצים פנימיים, בגלל מדינות הגוש המזרחי שהרגישו בחולשת מוסקבה ונמלטו מהמלתעות, ובעיקר, בגלל אדם אחד, חלש ונרפה, שהתחנף למערב. מיכאיל גורבצ'וב. לו סטאלין היה חי בסוף שנות ה־80, המציאות הייתה שונה לגמרי.

המהלך הסופי של הפירוק קרה ב־1991. באותה שנה העולם חווה פרפור גדול נוסף של מלחמה, הפעם במפרץ הפרסי, ואז, הגיעה עת השלום. שנות ה־90 הצטיירו כמו עידן הדלי שסוף סוף יצא מהמחזמר "שיער". כמו שאחרי מלחמת העולם השנייה האנגלים שלחו הביתה את צ'רצ'יל, גם בתחילת ה־90, אחרי סוף המלחמות, המטוטלת שוב נעה במתאם לפעימת הזמן. שמאלה. רבין ניצח את שמיר, וביל קלינטון הדמוקרט, הצעיר, הקנדי של הניינטיז, הביס את ג'ורג' בוש האב.

.

מי כאן הטמבל?

ברית המועצות הייתה המאזן הגדול של העולם. היא רמסה את האזרחים שלה, היא שעבדה את עמי מזרח אירופה, היא החזיקה בגרון עשרות מדינות במזרח התיכון, באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה – אבל היא שימשה בתור משקל נגד. היא הייתה האויב הברור של המערב, זה מה שאנחנו לא רוצים. היא שימשה גם בתור חלופה. הנה, תראו, יש אופצה קיומית וחברתית אחרת. אולי לא בדיוק ככה, אמרו קומוניסטים ושמאלנים במערב, אולי צריך לשנות קצת, אבל הבסיס הרעיוני היה כל הזמן מול העיניים. זה חי. זה אפשרי. אולי להם אין טלוויזיה בכל בית, כמו באמריקה, אבל אף אחד לא גר ברחוב, כולם לומדים, כולם מקבלים שירותי בריאות. אפילו שיניים תותבות.

בימי השיא שלה נתפסה ברית המועצות כמעין אימפריה צלבנית מסוג חדש. כזו ששואפת להכניס את כל העולם מתחת לכנפי הכנסייה הקומוניסטית. בהטפה, בהסתה, בתעמולה ובכוח הנשק. אם היא נושכת אותך בשיני הערפד שלה, תהפוך להיות כמוה. כל ילדי ארה"ב תורגלו בהליכה למקלט ובהסתתרות מתחת לשולחנות, שיעצרו את נשורת הקרינה. לא היה הבדל בין הימין והליברלים באבחנה הזאת. גם המחנה הליברלי ראה כך את העולם. קנדי, ואחר כך ג'ונסון, שניהם מהמפלגה הדמוקרטית, התעמתו ורקדו חמושים מול הדוב הסובייטי על חבל מתוח מעל לתהום הגרעין. בברלין ובקובה, בווייטנאם ובכל דרום מזרח אסיה.

קלינטון קיבל לידיים את העולם החדש. עולם בלי אויב. בלי ה־אויב. זה היה הזמן הנכון להביט פנימה. זאת הכלכלה, טמבל, הוא אמר לפני הבחירות. אמר, וניצח. שנות ה־90 הסתערו על התודעה. הניו־אייג' פרח. התקינות הפוליטית הפכה לנורמה. גוגל מדדו את זה. באמצע שנות ה־90 רואים בגרף שלהם נסיקה מדהימה במידת השימוש במילים תקינות־פוליטית, וצניחה מקבילה של מילים אסורות. ביום אחד. באותה שנה, 95', כאילו יצא חוק פדרלי.

כל עולם הערכים שכל כך מקובל היום, זכויות להט"בים, זכויות נשים, צמחונות, טבעונות, שמירת הסביבה ודאגה לאקלים, בריאות, אימון גופני, טיפולים אלטרנטיביים, הצלת מינים נכחדים, וכמובן, תקינות פוליטית של השפה – כל אלה הפכו בשנות ה־90 לא רק לבון־טון, אלא לסרגל. הנאורות שלך, המקובלות החברתית, נמדדה לפי המיקום שלך על השנתות האלה.

מכיוון שזאת הכלכלה, טמבל, קלינטון נתן לה לעוף. דווקא הוא. חוקי השמים הכחולים, שעד אז הגבילו את מִפתח הלסת של הבנקים, הוסרו. בלי הזמם, מחסום הפה של הרגולציה, אפשר לפתוח את המלתעות לשיא הרוחב, ולטרוף את כולם. תן לבנקים חופש, ותראה מה קורה לכל השאר. אז, בשנות ה־90, הגיעו הטלפון הנייד, האינטרנט, והגלובליזציה.

מיום ליום, מחודש לחודש, אמריקה צמחה, אבל יותר ויותר אמריקאים שקעו. כאשר רייגן סיים את הכהונה השנייה שלו, היו בארה"ב 41 מיליארדרים. כמעט 30 שנה לאחר מכן, יש שם 540 כאלה. פי 13. עכשיו יש גם 10.5 מיליון אמריקאים ששווים יותר ממיליון דולר. התמ"ג הוכפל בדור הזה, מ־8 טריליון ל־17. אבל ההכנסה החציונית, בערכים ריאליים, לא השתנתה; אז היא הייתה 25 אלף דולר בשנה, ועכשיו זה קצת יותר מ־50. בניכוי האינפלציה, זה בדיוק אותו הדבר. קיפאון מוחלט. הכלכלה של אמריקה צמחה, המון מיליארדרים ומיליונרים פרחו, אבל רוב האמריקאים שקעו. הם, והארץ שלהם.

.

כוח הרצון, חולשת הפנטזיה

ארה"ב היא מדינה הוגנת וקשוחה. תמיד הייתה כזו. מההתחלה. מהכרזת העצמאות, שקבעה כי זכותו של כל אחד לרדוף אחרי האושר. ארה"ב היא גם מדינה פרקטית. באופן מובנה. רואים את זה בספרות שלה, בקולנוע, בחיתוך הדיבור, בביטויי היום־יום. קצר. ענייני, בלי זיוני שכל. זו לא תוצאה של הלשון. האנגלים, שכמאמר צ'רצ'יל מופרדים מהאמריקאים בידי אותה שפה, מלהגים בלי סוף.

הרעיון האמריקאי, שלפיו כל אחד זכאי לרדוף אחרי האושר שלו, תורגם גם לחקיקה ובעיקר לנורמה. לדרכי התנהגות. לאופי החשיבה. מצד אחד, המדינה לא אחראית עליך, היא לא ההורים שלך. מצד שני, היא מאפשרת לך לממש את הרצונות שלך. זה תלוי רק בך.

לכל אדם יש חלומות. קטנים וגדולים, פרטניים וכלליים. נניח, להיות עשיר מאוד. כוכב קולנוע. נשיא. מדען חלל. סופר דגול. עורך ראשי של עיתון חשוב. לגלות את ה־תרופה. לקבל נובל, אוסקר, אמי. לפתוח רשת של מזון מהיר. סטארט־אפ. אקזיט. להמציא משהו ולהתעשר ממנו. יום אחד. פעם. אולי זה יקרה. למה לא.

אבל אלה אינם רצונות. אלה הן פנטזיות. כדי שפנטזיה תהפוך לרצון, מוכרחים לראות את הדרך. זה ההבדל. אם אעשה כך, וכך, וכך, אגיע לאן שאני רוצה. רק כאשר אתה מצליח לסלול במוח שלך נתיב קונקרטי אל הפנטזיה, היא הופכת לרצון. משהו שתוכל להשיג באמת. לך על השביל, תתגבר על המכשולים, ותגיע.

אמריקה הפכה להיות מה שהיא מפני שנתנה לכל אחד יכולת אמיתית לתרגם כל פנטזיה לרצון קונקרטי. לדרך ברורה, נראית לעין. כל מה שנדרש ממך זה פשוט להצטיין. אם תהיה טוב – טוב יותר מהבחור שלידך – תצליח.

זו הדרך האמריקאית. היא הוטבעה בכל ילד, מהיום הראשון בכיתה. פרסים על הצטיינות. רשימה של תותחי השבוע על קיר המסדרון. מלגות לטובים ביותר. מלגות מלאות, עם דמי קיום. ציד כישרונות כבר בגיל צעיר. בספורט, במדעים, בתרבות. ואחר כך, במקומות העבודה. הטובים עפים למעלה. יכולת להצטיין בכל תחום, ולזוז קדימה. אפילו בתור משורר. אמריקה ידעה לתגמל את כולם, ובאותו מטבע. כסף. המעמדות מעולם לא חוסלו באמריקה, אבל כל אחד יכול לעלות בסולם. תהיה טוב, תהפוך את הפנטזיה לרצון, ותתחיל לזוז.

זה היה סיפור טוב, עד שזה נתקע.

.

החלום האמריקאי והאפליה המקלקלת

היהודים באמריקה היו הראשונים שהבחינו בבעיה. לפני הנשים. לפני השחורים. לפני ההיספנים. הם תפסו את השיטה, הם הצטיינו, הם אפילו תוגמלו, אבל לא כמו החברים הלבנים הפרוטסטנטים שלהם. הם לא יצאו להפגנות, הם לא שרפו מכוניות משטרה. הם הקימו לעצמם מועדוני יוקרה משלהם, עד שיואילו לקבל אותם למועדונים של הוואספים. הם היו מצוינים, הכי טובים שיש, ולאט לאט הם הצליחו לפתוח עוד ועוד חסימות. ועדיין, עד היום אפילו סגן נשיא יהודי לא היה באמריקה.

מול היהודים לא היה שום טיעון רציונלי. הם באמת טובים במשחק הזה. לא רק שהם הטמיעו את עצמם בתוך התרבות הכללית, הם גם עיצבו אותה. קולנוע. ספרות. מוזיקה. תיאטרון. יהודים, לא רק זליג של היהודי וודי אלן, יודעים לעשות את זה. גם כאן. דן בן אמוץ וחיים חפר, שני פולנים, המציאו את סלנג הצברים מהפלמ"ח. אלתרמן, עוד פולני, כתב את מיטב שירי תימן. וקישון ההונגרי הזריק לתודעה הקולקטיבית את הסיפור המזרחי.

הבעיה התחילה עם האחרים. והאחרות. מה עושים עם קבוצות ענקיות של בני אדם, שלא מצוידים בכלים המתאימים לתחרות פתוחה. זה לא הוגן, אמרו, אנחנו מודדים אותם במבחנים שנוצרו בידי גברים לבנים, פרוטסטנטים, שנולדו באמריקה. מי אמר שאלו בכלל המבחנים הנכונים. זו טענה חזקה. כשהיא מגיעה יחד עם תרועות הפוסט־מודרניזם, זה שמבטל את מדרג האיכות בין תרבויות שונות, אמריקה מתחילה לשחק אחרת.

בהתחלה קראו לזה אפליה מתקנת. קידמו לראש התור אנשים שהגיעו ממאגרי אנוש מקופחים. אחר כך קבעו מכסות ייצוג מינימליות לכל מגזר. ונוסף על כך, שינו כל הזמן את מבחני ההערכה. גם במוסדות הלימוד, גם במקומות העבודה, ובעיקר, בחיים עצמם. בשיח. בתקשורת. בטלוויזיה. מי אמר שאינטליגנציה רגשית חשובה פחות מזו שתמיד מדדנו. אז מה אם אני לא מבין את הפיזיקה של איינשטיין. אני מרגיש מצוין איזה בן אדם הוא היה, איך הוא זרק את האישה שלו בשביל בת דודה משוגעת, שגם בה, איך לא, בגד בלי סוף. מניאק.

המסע הכוחני לשוויון אילץ לא רק לשנות את המבחנים, אלא את המשחק עצמו. בספורט, מפרידים בין גברים ונשים. בחיים, פשוט משנים את המשחק. נגיד, במקום לספור נקודות על קליעת סל, מתגמלים גם לפי ההשקעה המנטלית. הימין משתמש בזה כדלק. זורקים אותך מהעבודה ונותנים אותה לשחור, למהגר, לאישה, שהם טובים פחות ממך. ברמת העובד הפשוט זה לא באמת משנה. לא חשוב מי מוכר המבורגרים במקדולנד'ס, ואפילו לא מי עומד באמצע הכביש ומכוון את התנועה. אבל כשזה מחלחל למעלה, באוסמוזת השיח האקדמי, הפוסט־מודרני, כבר לא מדובר בטיעונים אנטי־גזעניים. זו כבר הריסה של הרעיון האמריקאי. גם אם אתה מצטיין, זה לא מבטיח לך שתוכל להגיע לאן שתרצה. הדרך האמריקאית נחסמה.

לא משנה, כמובן, שאין קבוצה אתנית או מגדרית טובה יותר. זו התחושה. זה הסיפור שהמפוטר, העני, הדפוק, יכול לספר לעצמו. זה סיפור טוב.

.

איור: רעות בורץ

.

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? למבצע מנויים – 49 ש"ח בלבד למצטרפים חדשים – לחצו כאן

שתף