fbpx

איך ולמה חזר המיוזיקל לשלוט בבמה, בקולנוע ובטלוויזיה // מאת מעין רודה

0

בשבוע האחרון של 2016 "המקוללת", שנטלה את חייהם של אייקוני תרבות בזה אחר זה, הלכה לעולמה דבי ריינולדס. מי שהתחילה את הקריירה כמלכת היופי של ברבנק, קליפורניה, נרשמה בדפי ההיסטוריה של הקולנוע לפני 64 שנה, כשנבחרה לגלם בגיל 19 את קת'י סלדן, בסרט המוזיקלי המזוהה ביותר עם הז'אנר בכל הזמנים – 'שיר אשיר בגשם', שביימו סטנלי דונן וג'ין קלי, שגם מככב בו בתפקיד הראשי.

הסרט, שלא היה להיט מיידי אבל עם השנים הפך לסמל, מתאר את תקופת המעבר מהראינוע לקולנוע, כשריינולדס מגלמת שחקנית־זמרת שרוחשת בוז לקולנוע, אבל כדרכה של הוליווד, מתאהבת דווקא בכוכב הסרטים השרמנטי דון לוקווד (ג'ין קלי). בדרך היא נאלצת לשמש מדבבת לקולה של השחקנית לינה למונט (ג'ין האגן), בלונדינית לוהטת עם קול צווחני, בהפקת מיוזיקל שיחנוך את הפיתוח ההוליוודי המסעיר – קול על המסך.

עכשיו שימו לב, ונסו לעקוב: מי שלמעשה מדבבת את קולה של לינה למונט היא ג'ין האגן עצמה. כלומר, ג'ין האגן מדבבת את דבי ריינולדס מדבבת את ג'ין האגן. ומי שבכלל שרה במקום שתיהן, בשניים מהשירים היפים ביותר בסרט, 'Would You?' ו'You Are My Lucky Star', היא זמרת אלמונית בשם בטי נויס, שהתפקיד הכי גדול בקריירה שלה היה אמא של דמבו בסרט האנימציה. ריינולדס הפכה לכוכבת גדולה, והאמת על הסט לא באמת משנה את הדרך שבה אנו זוכרים את הסרט.

'שיר אשיר בגשם' הוא אסופה של שירים ממוחזרים שהסתובבו באולפני MGM בשנים שקדמו לו. אפילו שיר הנושא עצמו, אולי המפורסם ביותר מפסקול של סרט אי פעם, כבר הופיע בסרט אחר שיצא ב־1929. המיוזיקל האהוב מתגלה כסרט שמוכר לנו אשליה בתוך אשליה בתוך אשליה, בה שום דבר לא אמיתי. אבל כשקת'י מרימה מבט נוגה לדון, הכל נשכח. כך, סרט מ־1952 מלמד אותנו כל מה שצריך לדעת על הוליווד – תתאהב, אבל תזכור שהכל שקרים.

­

מיוזיקלס מתבססים בדיוק על העיקרון הזה. אחרי הכל, מהקהל נדרשים או אמון מלא והתמסרות לרעיון שדמות יכולה לפצוח בשיר כדי להכיל את כל הרגש שבה, או ההפך המוחלט – ציניות, הומור ומודעות עצמית. בשנים האחרונות, כך נדמה, יוצרים משתמשים בכלל המנעד הזה, בפריחה והתפתחות של הז'אנר על הבמה, על המסך הגדול ועל זה השטוח בתוך הבית. 'לה לה לנד', סרטו של דמיאן שאזל, משתמש בכל טווח הרגשות, וכנראה זו הסיבה לתשואות שלהן הוא זוכה בעונת הפרסים הנוכחית. העובדה שהוא פורט על נימי הנוסטלגיה, אבל גם לא שוכח שהוא ב־2016, העניקה לו מספר שיא של זכיות בגלובוס הזהב, כשגרף את כל שבעת הפרסים שלהם היה מועמד, כולל הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר.

אמה סטון וריאן גוסלינג מככבים בו בתור שחקנית ומוזיקאי שמנסים למצוא את מקומם בהוליווד, ממש כמו הדמויות ב'שיר אשיר בגשם'. 'לה לה לנד' הוא סרט שעוסק רבות באהבת המוזיקה והקולנוע ומשתמש בהרבה ממוסכמויות הז'אנר. יחד עם זאת, הוא לא באמת דומה ללהיטי המיוזיקל של המאה הקודמת. מההתחלה ברור שיכולות השירה והריקוד של דמויות הסרט לא מנסות להיראות כמו אלה של כוכבי העבר.

סטון וגוסלינג לא רוקדים ב'לה לה לנד' כמו גיבורי הז'אנר ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר, ולא שרים כמו דוריס דיי או פרנק סינטרה. הסטפס שלהם חינני אבל לא ראוותני, השירה שלהם שטוחה וקטנה. אפילו סצנת הפתיחה, שאמורה להיות הנאמבר הגדול של הסרט, משתמשת בשפה של סצנות גדולות מהחיים כמו למשל ב'סיפור הפרברים', אבל הווירטואוזיות שלה היא קולנועית ולא בימתית. 'לה לה לנד' גם מפסיק להיות מיוזיקל ברגעים שבהם העלילה מסתבכת, ושומר את השירים והריקודים לרגעי האהבה שבו. זה סרט שמיועד למי שראה מיוזיקל או שניים בחייו, אבל כבר הבין שהחיים הם לא סרט הוליוודי.

'לה לה לנד' מגיע בשיאה של תקופה נהדרת עבור המיוזיקלס, מאז ש'שיקגו' זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר כבר לפני 15 שנה – המיוזיקל הראשון לעשות זאת מאז 'אוליבר!' ב־1969 – והזכיר להוליווד שאפשר לגרום לשחקנים גדולים לשיר ואפילו לזכות להערכה. בשנים האחרונות נעשים כל העת ניסיונות לשמר ולפתח את המיוזיקלס בקולנוע ובטלוויזיה, ומה שבשנות ה־80 היה כמעט נחלתם היחידה של סרטי ילדים, ובראשם סרטי האנימציה של דיסני, כבר מזמן הפך לז'אנר לגיטימי.

כל הג'ז הזה

דבר אחד כמעט לא השתנה – מרבית הסרטים המוזיקליים עדיין נשענים על יוצרים מוכרים או על מחזות זמר שהגיעו מברודוויי לקולנוע. כך 'שיקגו' המצליח, לעומת 'רנט' הכושל, שהביאו את הבמה לקולנוע. גם 'מאמא מיה' שיצא ב־2008 הפך ממחזמר על בימות ווסט אנד לסרט מגוחך־במודע שמככבים בו שחקנים מהשורה הראשונה, ובראשם מריל סטריפ. ב־2011 קיבלנו גרסה חדשה ומיותרת ל'פוטלוס' האייטיזי, ושנה לאחר מכן הגיע גם 'עלובי החיים' למסך הגדול. נדמה שיותר מהרצון לתת במה לז'אנר שאוהבים אותו בכל הלב או שלא מסוגלים לסבול אותו, ניסו מפיקי הוליווד בעיקר לרכוב על גל הרימייקים שפושה תחת כל מסך, בקולנוע ובטלוויזיה.

גם זו לא המצאה חדשה. 'זמר הג'ז', הסרט שסימן את המהפך מקולנוע אילם למדבר, מבוסס על מחזה מברודוויי תחת אותו שם. ב־1927, כשיצא למסכים, נחשב 'זמר הג'ז' לסרט הראשון באורך מלא שכולל צליל מסונכרן עם תמונה. ניסיונות בודדים לשלב קול כבר נעשו לפניו, אבל אחרי ההצלחה של 'זמר הג'ז' הבינו כל מפיקי הסרטים שהוליווד מפסיקה לשתוק – ומתחילה לדבר, אבל בעיקר לשיר.

אולפני האחים וורנר, שהפיקו את 'זמר הג'ז', היו בתחילת שנות ה־20 אולפנים קטנים אבל שאפתניים. ב־1926 חתמו הוורנרים על חוזה עם חברת הסאונד ווסטרן אלקטריק וייסדו את ויטפון, שתסייע לספק את הטכנולוגיה שתגרום לשחקן אל ג'ולסון לשיר על המסך הגדול שנה לאחר מכן. באותה שנה שבה יצא 'זמר הג'ז' התייחס הארי וורנר לפלא הטכנולוגי שהכניס את הקול לקולנוע, ותהה "מי לעזאזל רוצה לשמוע שחקנים מדברים? המוזיקה – זה היתרון הגדול". הקולנוע המדבר נוצר בשביל מיוזיקלס. ואחרי ההצלחה של 'זמר הג'ז' גם באולפנים הגדולים הבינו שאין ברירה, והצטרפו לחגיגה.

שנות ה־30 היו השנים שבהן התעצב הז'אנר מבחינה טכנולוגית ואמנותית. בשנות השפל הכלכלי הקולנוע היה מצרך חשוב אבל הקהל רצה להוציא את מעט הכסף שהרוויח על מה שהוא אוהב, וכך ניסו באולפנים להתחדש בכל פעם שהקהל החל להתעייף מהמוצר. היו אלה שנים של גלגל ענק – ב־1930 צולמו 100 סרטים מוזיקליים, ובשנה שלאחר מכן רק 14. הקהל ביקש תכנים מעניינים יותר וסיפורים טובים יותר. וככל שהעשור הלך והתקדם, התעצב גם הז'אנר המוזיקלי, שכלל בתוכו את כל היכולות האמנותיות שהמדיום הקולנועי מאפשר.

באותו עשור, כשהטכנולוגיה כבר איפשרה לשיר ולזוז באותו הזמן, הגיע להוליווד כוריאוגרף מברודוויי בשם באזבי ברקלי, שהבין שגם ריקוד צריך לדעת לצלם, ויצר סצנות מרהיבות עתירות רקדניות שיוצרות צורות גיאומטריות מצולמות להפליא, כמו בסרט 'Footlight Parade', בו מזנקות למים עשרות נערות בכוריאוגרפיה מרשימה.

ב־1939 הוקמה באולפני MGM חטיבת מיוזיקלס ייעודית, שלאורך העשורים הבאים תגלה לעולם כמה מהכוכבים הגדולים של הז'אנר, כמו ג'ודי גרלנד, פרד אסטר וג'ין קלי. בשנים ההן נכתבו תסריטי מיוזיקלס במיוחד להוליווד, רובם קלילים ומתקתקים, כמו 'פגוש אותי בסנט לואיס' (1944) שעוּבד מסדרה של סיפורים קצרים, או 'אמריקאי בפריז' (1951) שלקח השראה מיצירה של ג'ורג' גרשווין. אבל לכל אורך הדרך שימשה ברודוויי מקור עשיר לכישרונות הוליוודיים – מכותבים ועד שחקנים וזמרים.

אופרת רוק בלי סוכר

בשנות ה־60, כשהטלוויזיה כבר התמקמה בסלון האמריקאי, החלו האולפנים ההוליוודיים להשקיע פחות בתסריטים מקוריים למיוזיקלס, והחלו שוב לפזול לכיוון ברודוויי בשביל סיפורים טובים. אבל למרות הדעיכה בכמות המיוזיקלס, המשיכה הוליווד להנפיק יצירות מופת שהתפתחו עם הסגנונות המוזיקליים והאווירה באותן שנים.

אמנם 'סיפור הפרברים' הוא עיבוד קולנועי למחזמר בימתי, אבל אי אפשר לדמיין את דמותה של מריה בלי לראות לנגד העיניים את נטלי ווד. וממריה למריה – גם ג'ולי אנדרוז נכנסה באותו עשור לנעליה של דמות שכבר זכתה לתשואות הקהל בברודוויי, כשגילמה את הנזירה האהובה ב'צלילי המוזיקה', שנה אחרי שהטביעה חותם כמרי פופינס. ברודוויי הביאה להוליווד באותו עשור כוכבת שהקול שלה הפך לסמל לז'אנר, כשברברה סטרייסנד הופיעה לראשונה ב'מצחיקונת' ב־1968, שנה לפני שזכה העיבוד הקולנועי למחזמר 'אוליבר!' בפסלון האוסקר על הסרט הטוב ביותר.

היה זה העשור שבו חדר גם הרוק לסרטים המוזיקליים – כשאלביס והביטלס מנצלים את ההצלחה כדי לתקוף מכל החזיתות האמנותיות. אותו קו המשיך גם בשנות ה־70, שבהן הופיעו מחזות זמר עם מסרים חתרניים הרבה יותר. להקת The Who הוציאה את 'טומי', שכבר זכה לתואר "אופרת רוק" ולא עוד "סתם מיוזיקל". 'מופע הקולנוע של רוקי' הפך לסרט קאלט בזכות העובדה שלכד בתוכו רוח פרועה וסקסית – מילים שנשמעו בעשורים קודמים כמו ניגוד מוחלט לז'אנר המתקתק.

גם 'שיער', שאימץ את רוח ההיפים (אמנם באיחור מסוים), כלול עד היום ברשימת החובה של סרטי כל מתבגר. ואפילו בסוף של 'גריז', על האווירה הפיפטיזית הצבעונית, מגלה הגיבורה הראשית שהרבה יותר כיף להיות הילדה הרעה בבגדים שחורים מבריקים. ובכלל, הסרטים של אותו עשור אימצו את השפה המיוזיקלית שכבר הפכה מוכרת, ומרדו בה. לא סתם הדבר הכי מעליב שנאמר ב'גריז' על דמותה של סנדי הוא שהיא מתנהגת כמו דוריס דיי, שהפכה לסמל ההוליוודי לבתולים. גם 'קברט' שמדבר בשפת הג'ז, ולא הרוק, הוא סרט שהתסריט שלו חד, חריף ומלא ביקורת. הסצנה שבה מושר המנון נאצי וקהל בורגני עומד על רגליו ושר, מצמררת היום כמו אז. העשורים האלה התחילו לשבור את המוסכמות, את העדינות ואת המחשבה שהמיוזיקלס מתאימים רק לקומדיות קלילות.

בשנות ה־80, לעומת זאת, נרשמה דעיכה גדולה עבור הסרטים המוזיקליים. קשה ליצור קו מאחד בין הסרטים של אותו עשור, שנעו בין הפופ המתוק של 'פוטלוס' ו'תהילה', לבין ההומור השחור של 'האחים בלוז'. העשור שהגיע אחריו כבר סימן סופית את הז'אנר כמתאים לילדים. ומה קרה בינתיים באגף המבוגרים? ובכן, כשהמיוזיקל הגדול ביותר שנוצר באותו עשור הוא 'אוויטה', בכיכובה של מדונה, כנראה לא הרבה. אלה היו השנים הגדולות של המיוזיקלס של דיסני – 'מלך האריות', 'אלאדין' ו'היפה והחיה' – שעיקר המשיכה אליהם נבע מהשירים. באותו עשור נדמה היה שימי הז'אנר כמוצר למבוגרים תמו.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook