בשבוע האחרון של 2016 "המקוללת", שנטלה את חייהם של אייקוני תרבות בזה אחר זה, הלכה לעולמה דבי ריינולדס. מי שהתחילה את הקריירה כמלכת היופי של ברבנק, קליפורניה, נרשמה בדפי ההיסטוריה של הקולנוע לפני 64 שנה, כשנבחרה לגלם בגיל 19 את קת'י סלדן, בסרט המוזיקלי המזוהה ביותר עם הז'אנר בכל הזמנים – 'שיר אשיר בגשם', שביימו סטנלי דונן וג'ין קלי, שגם מככב בו בתפקיד הראשי.
הסרט, שלא היה להיט מיידי אבל עם השנים הפך לסמל, מתאר את תקופת המעבר מהראינוע לקולנוע, כשריינולדס מגלמת שחקנית־זמרת שרוחשת בוז לקולנוע, אבל כדרכה של הוליווד, מתאהבת דווקא בכוכב הסרטים השרמנטי דון לוקווד (ג'ין קלי). בדרך היא נאלצת לשמש מדבבת לקולה של השחקנית לינה למונט (ג'ין האגן), בלונדינית לוהטת עם קול צווחני, בהפקת מיוזיקל שיחנוך את הפיתוח ההוליוודי המסעיר – קול על המסך.
עכשיו שימו לב, ונסו לעקוב: מי שלמעשה מדבבת את קולה של לינה למונט היא ג'ין האגן עצמה. כלומר, ג'ין האגן מדבבת את דבי ריינולדס מדבבת את ג'ין האגן. ומי שבכלל שרה במקום שתיהן, בשניים מהשירים היפים ביותר בסרט, 'Would You?' ו'You Are My Lucky Star', היא זמרת אלמונית בשם בטי נויס, שהתפקיד הכי גדול בקריירה שלה היה אמא של דמבו בסרט האנימציה. ריינולדס הפכה לכוכבת גדולה, והאמת על הסט לא באמת משנה את הדרך שבה אנו זוכרים את הסרט.
'שיר אשיר בגשם' הוא אסופה של שירים ממוחזרים שהסתובבו באולפני MGM בשנים שקדמו לו. אפילו שיר הנושא עצמו, אולי המפורסם ביותר מפסקול של סרט אי פעם, כבר הופיע בסרט אחר שיצא ב־1929. המיוזיקל האהוב מתגלה כסרט שמוכר לנו אשליה בתוך אשליה בתוך אשליה, בה שום דבר לא אמיתי. אבל כשקת'י מרימה מבט נוגה לדון, הכל נשכח. כך, סרט מ־1952 מלמד אותנו כל מה שצריך לדעת על הוליווד – תתאהב, אבל תזכור שהכל שקרים.
–
מיוזיקלס מתבססים בדיוק על העיקרון הזה. אחרי הכל, מהקהל נדרשים או אמון מלא והתמסרות לרעיון שדמות יכולה לפצוח בשיר כדי להכיל את כל הרגש שבה, או ההפך המוחלט – ציניות, הומור ומודעות עצמית. בשנים האחרונות, כך נדמה, יוצרים משתמשים בכלל המנעד הזה, בפריחה והתפתחות של הז'אנר על הבמה, על המסך הגדול ועל זה השטוח בתוך הבית. 'לה לה לנד', סרטו של דמיאן שאזל, משתמש בכל טווח הרגשות, וכנראה זו הסיבה לתשואות שלהן הוא זוכה בעונת הפרסים הנוכחית. העובדה שהוא פורט על נימי הנוסטלגיה, אבל גם לא שוכח שהוא ב־2016, העניקה לו מספר שיא של זכיות בגלובוס הזהב, כשגרף את כל שבעת הפרסים שלהם היה מועמד, כולל הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר.
אמה סטון וריאן גוסלינג מככבים בו בתור שחקנית ומוזיקאי שמנסים למצוא את מקומם בהוליווד, ממש כמו הדמויות ב'שיר אשיר בגשם'. 'לה לה לנד' הוא סרט שעוסק רבות באהבת המוזיקה והקולנוע ומשתמש בהרבה ממוסכמויות הז'אנר. יחד עם זאת, הוא לא באמת דומה ללהיטי המיוזיקל של המאה הקודמת. מההתחלה ברור שיכולות השירה והריקוד של דמויות הסרט לא מנסות להיראות כמו אלה של כוכבי העבר.
סטון וגוסלינג לא רוקדים ב'לה לה לנד' כמו גיבורי הז'אנר ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר, ולא שרים כמו דוריס דיי או פרנק סינטרה. הסטפס שלהם חינני אבל לא ראוותני, השירה שלהם שטוחה וקטנה. אפילו סצנת הפתיחה, שאמורה להיות הנאמבר הגדול של הסרט, משתמשת בשפה של סצנות גדולות מהחיים כמו למשל ב'סיפור הפרברים', אבל הווירטואוזיות שלה היא קולנועית ולא בימתית. 'לה לה לנד' גם מפסיק להיות מיוזיקל ברגעים שבהם העלילה מסתבכת, ושומר את השירים והריקודים לרגעי האהבה שבו. זה סרט שמיועד למי שראה מיוזיקל או שניים בחייו, אבל כבר הבין שהחיים הם לא סרט הוליוודי.
'לה לה לנד' מגיע בשיאה של תקופה נהדרת עבור המיוזיקלס, מאז ש'שיקגו' זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר כבר לפני 15 שנה – המיוזיקל הראשון לעשות זאת מאז 'אוליבר!' ב־1969 – והזכיר להוליווד שאפשר לגרום לשחקנים גדולים לשיר ואפילו לזכות להערכה. בשנים האחרונות נעשים כל העת ניסיונות לשמר ולפתח את המיוזיקלס בקולנוע ובטלוויזיה, ומה שבשנות ה־80 היה כמעט נחלתם היחידה של סרטי ילדים, ובראשם סרטי האנימציה של דיסני, כבר מזמן הפך לז'אנר לגיטימי.
כל הג'ז הזה
דבר אחד כמעט לא השתנה – מרבית הסרטים המוזיקליים עדיין נשענים על יוצרים מוכרים או על מחזות זמר שהגיעו מברודוויי לקולנוע. כך 'שיקגו' המצליח, לעומת 'רנט' הכושל, שהביאו את הבמה לקולנוע. גם 'מאמא מיה' שיצא ב־2008 הפך ממחזמר על בימות ווסט אנד לסרט מגוחך־במודע שמככבים בו שחקנים מהשורה הראשונה, ובראשם מריל סטריפ. ב־2011 קיבלנו גרסה חדשה ומיותרת ל'פוטלוס' האייטיזי, ושנה לאחר מכן הגיע גם 'עלובי החיים' למסך הגדול. נדמה שיותר מהרצון לתת במה לז'אנר שאוהבים אותו בכל הלב או שלא מסוגלים לסבול אותו, ניסו מפיקי הוליווד בעיקר לרכוב על גל הרימייקים שפושה תחת כל מסך, בקולנוע ובטלוויזיה.
גם זו לא המצאה חדשה. 'זמר הג'ז', הסרט שסימן את המהפך מקולנוע אילם למדבר, מבוסס על מחזה מברודוויי תחת אותו שם. ב־1927, כשיצא למסכים, נחשב 'זמר הג'ז' לסרט הראשון באורך מלא שכולל צליל מסונכרן עם תמונה. ניסיונות בודדים לשלב קול כבר נעשו לפניו, אבל אחרי ההצלחה של 'זמר הג'ז' הבינו כל מפיקי הסרטים שהוליווד מפסיקה לשתוק – ומתחילה לדבר, אבל בעיקר לשיר.
אולפני האחים וורנר, שהפיקו את 'זמר הג'ז', היו בתחילת שנות ה־20 אולפנים קטנים אבל שאפתניים. ב־1926 חתמו הוורנרים על חוזה עם חברת הסאונד ווסטרן אלקטריק וייסדו את ויטפון, שתסייע לספק את הטכנולוגיה שתגרום לשחקן אל ג'ולסון לשיר על המסך הגדול שנה לאחר מכן. באותה שנה שבה יצא 'זמר הג'ז' התייחס הארי וורנר לפלא הטכנולוגי שהכניס את הקול לקולנוע, ותהה "מי לעזאזל רוצה לשמוע שחקנים מדברים? המוזיקה – זה היתרון הגדול". הקולנוע המדבר נוצר בשביל מיוזיקלס. ואחרי ההצלחה של 'זמר הג'ז' גם באולפנים הגדולים הבינו שאין ברירה, והצטרפו לחגיגה.
שנות ה־30 היו השנים שבהן התעצב הז'אנר מבחינה טכנולוגית ואמנותית. בשנות השפל הכלכלי הקולנוע היה מצרך חשוב אבל הקהל רצה להוציא את מעט הכסף שהרוויח על מה שהוא אוהב, וכך ניסו באולפנים להתחדש בכל פעם שהקהל החל להתעייף מהמוצר. היו אלה שנים של גלגל ענק – ב־1930 צולמו 100 סרטים מוזיקליים, ובשנה שלאחר מכן רק 14. הקהל ביקש תכנים מעניינים יותר וסיפורים טובים יותר. וככל שהעשור הלך והתקדם, התעצב גם הז'אנר המוזיקלי, שכלל בתוכו את כל היכולות האמנותיות שהמדיום הקולנועי מאפשר.
באותו עשור, כשהטכנולוגיה כבר איפשרה לשיר ולזוז באותו הזמן, הגיע להוליווד כוריאוגרף מברודוויי בשם באזבי ברקלי, שהבין שגם ריקוד צריך לדעת לצלם, ויצר סצנות מרהיבות עתירות רקדניות שיוצרות צורות גיאומטריות מצולמות להפליא, כמו בסרט 'Footlight Parade', בו מזנקות למים עשרות נערות בכוריאוגרפיה מרשימה.
ב־1939 הוקמה באולפני MGM חטיבת מיוזיקלס ייעודית, שלאורך העשורים הבאים תגלה לעולם כמה מהכוכבים הגדולים של הז'אנר, כמו ג'ודי גרלנד, פרד אסטר וג'ין קלי. בשנים ההן נכתבו תסריטי מיוזיקלס במיוחד להוליווד, רובם קלילים ומתקתקים, כמו 'פגוש אותי בסנט לואיס' (1944) שעוּבד מסדרה של סיפורים קצרים, או 'אמריקאי בפריז' (1951) שלקח השראה מיצירה של ג'ורג' גרשווין. אבל לכל אורך הדרך שימשה ברודוויי מקור עשיר לכישרונות הוליוודיים – מכותבים ועד שחקנים וזמרים.
אופרת רוק בלי סוכר
בשנות ה־60, כשהטלוויזיה כבר התמקמה בסלון האמריקאי, החלו האולפנים ההוליוודיים להשקיע פחות בתסריטים מקוריים למיוזיקלס, והחלו שוב לפזול לכיוון ברודוויי בשביל סיפורים טובים. אבל למרות הדעיכה בכמות המיוזיקלס, המשיכה הוליווד להנפיק יצירות מופת שהתפתחו עם הסגנונות המוזיקליים והאווירה באותן שנים.
אמנם 'סיפור הפרברים' הוא עיבוד קולנועי למחזמר בימתי, אבל אי אפשר לדמיין את דמותה של מריה בלי לראות לנגד העיניים את נטלי ווד. וממריה למריה – גם ג'ולי אנדרוז נכנסה באותו עשור לנעליה של דמות שכבר זכתה לתשואות הקהל בברודוויי, כשגילמה את הנזירה האהובה ב'צלילי המוזיקה', שנה אחרי שהטביעה חותם כמרי פופינס. ברודוויי הביאה להוליווד באותו עשור כוכבת שהקול שלה הפך לסמל לז'אנר, כשברברה סטרייסנד הופיעה לראשונה ב'מצחיקונת' ב־1968, שנה לפני שזכה העיבוד הקולנועי למחזמר 'אוליבר!' בפסלון האוסקר על הסרט הטוב ביותר.
היה זה העשור שבו חדר גם הרוק לסרטים המוזיקליים – כשאלביס והביטלס מנצלים את ההצלחה כדי לתקוף מכל החזיתות האמנותיות. אותו קו המשיך גם בשנות ה־70, שבהן הופיעו מחזות זמר עם מסרים חתרניים הרבה יותר. להקת The Who הוציאה את 'טומי', שכבר זכה לתואר "אופרת רוק" ולא עוד "סתם מיוזיקל". 'מופע הקולנוע של רוקי' הפך לסרט קאלט בזכות העובדה שלכד בתוכו רוח פרועה וסקסית – מילים שנשמעו בעשורים קודמים כמו ניגוד מוחלט לז'אנר המתקתק.
גם 'שיער', שאימץ את רוח ההיפים (אמנם באיחור מסוים), כלול עד היום ברשימת החובה של סרטי כל מתבגר. ואפילו בסוף של 'גריז', על האווירה הפיפטיזית הצבעונית, מגלה הגיבורה הראשית שהרבה יותר כיף להיות הילדה הרעה בבגדים שחורים מבריקים. ובכלל, הסרטים של אותו עשור אימצו את השפה המיוזיקלית שכבר הפכה מוכרת, ומרדו בה. לא סתם הדבר הכי מעליב שנאמר ב'גריז' על דמותה של סנדי הוא שהיא מתנהגת כמו דוריס דיי, שהפכה לסמל ההוליוודי לבתולים. גם 'קברט' שמדבר בשפת הג'ז, ולא הרוק, הוא סרט שהתסריט שלו חד, חריף ומלא ביקורת. הסצנה שבה מושר המנון נאצי וקהל בורגני עומד על רגליו ושר, מצמררת היום כמו אז. העשורים האלה התחילו לשבור את המוסכמות, את העדינות ואת המחשבה שהמיוזיקלס מתאימים רק לקומדיות קלילות.
בשנות ה־80, לעומת זאת, נרשמה דעיכה גדולה עבור הסרטים המוזיקליים. קשה ליצור קו מאחד בין הסרטים של אותו עשור, שנעו בין הפופ המתוק של 'פוטלוס' ו'תהילה', לבין ההומור השחור של 'האחים בלוז'. העשור שהגיע אחריו כבר סימן סופית את הז'אנר כמתאים לילדים. ומה קרה בינתיים באגף המבוגרים? ובכן, כשהמיוזיקל הגדול ביותר שנוצר באותו עשור הוא 'אוויטה', בכיכובה של מדונה, כנראה לא הרבה. אלה היו השנים הגדולות של המיוזיקלס של דיסני – 'מלך האריות', 'אלאדין' ו'היפה והחיה' – שעיקר המשיכה אליהם נבע מהשירים. באותו עשור נדמה היה שימי הז'אנר כמוצר למבוגרים תמו.
כשהיטלר התחיל לזמר
אבל שנה לפני תום האלף החליטו טריי פרקר ומאט סטון להפוך את סדרת האנימציה הנושכת שלהם, 'סאות' פארק', לסרט מוזיקלי. 'סאות' פארק – הסרט: גדול יותר, ארוך יותר ובלתי מצונזר' כולל 12 שירים מלאים עם מילים שלעולם לא תמצאו בפסקול סרט של דיסני. הוא גם הסרט שנטע את הזרעים שצמחו להיות 'ספר המורמונים', מחזמר פרוע שעלה בברודוויי ב־2011 וזכה בכל פרס אפשרי ובאהבת הקהל הליברלי, הציני וחובב ההומור שאין לו גבולות. לא בדיוק הקהל הטיפוסי לז'אנר.
בעודם מעלים על במות התיאטרון סצנות של היטלר רוקד לצד ג'ינגיס חאן ועורך הדין של או.ג'יי סימפסון – הקפידו פרקר וסטון להתייחס לז'אנר ברצינות מרשימה. הזמרים הם הזמרים הכי טובים שיש, והכוריאוגרפיה מושלמת. הם לימדו אותנו שהדרך הכי טובה לשבור את חוקי הז'אנר המוכרים היא לא לחרוג מהמסגרת. המסר "לך תזדיין, אלוהים" עובר הכי טוב כששר אותו הזמר הכי טוב בברודוויי, ושיר שמבקש לא לאנוס תינוקות חייב להתלוות לריקוד מושלם. הניגוד בין התמימות הבסיסית של הז'אנר לבין המסר – יוצר אפקט קומי אבל גם דרמטי חריף.
זו לא הפעם הראשונה שברודוויי מתפרעת עם שירים שהפוליטיקלי קורקט רחוק מהם. ב־2003 עלה באוף־ברודוויי מחזמר בשם 'אבניו קיו', שבו שרות בובות חמודות במראה של 'רחוב סומסום' איך כל אחד הוא גזען לפעמים. פחות מחצי שנה אחר כך הוא כבר הגיע לתיאטראות ברודוויי וזכה בשלושה פרסי טוני. יש איש אחד שמחבר בין שני מחזות הזמר המצליחים האלה – 'ספר המורמונים' ו'אבניו קיו'. קוראים לו רוברט לופז, והוא חתום על הלחנת השירים הגאוניים שבהם. נסו להיזכר בשיר הכי מוכר לכם מאיזשהו סרט מוזיקלי בשנים האחרונות – ותגלו את לופז גם שם.
'פרוזן', שיצא לפני כארבע שנים, הוא סרט האנימציה המרוויח ביותר בכל הזמנים, אבל הוא גם תופעה מוטרפת לחלוטין. כל ילדה מעל גיל שלוש יודעת מי זו אנה ומי זו אלזה, כל ילד יודע לשיר את 'לט איט גו', וכך גם כל הורה, אב או אם. השיר הסוחף – שנכתב על ידי רוברט לופז ואשתו קריסטין אנדרסון־לופז ומבוצע על ידי אידינה מנזל (שגילמה את אלפבה ב'וויקד') – הוא הסיבה האמיתית לכך שהסרט נחקק ולא מרפה. נכון, הוא גם מציג סוף־סוף דמות נסיכה לא מעצבנת, שחורגת מהשטנץ הקבוע של נסיכות דיסני במצוקה שמחכות לנסיך שיציל אותן, אבל דמויות כאלה היו לדיסני גם בסרטים כמו 'אמיצה' ו'פלונטר', שקדמו ל'פרוזן'. 'פרוזן' הוא שילוב של מסר נכון, דמויות שאפשר להזדהות איתן ופסקול קליט.
אותו דיבור בלתי פוסק על 'פרוזן', שמסרב להתעמעם גם ארבע שנים אחרי צאתו, מופיע בשנים האחרונות גם בברודוויי – ששיכללה את נפלאות הבאזז ויצרה מחזות זמר שכולם מדברים עליהם בכל העולם. אחת לכמה שנים מגיע מחזמר שאם לא ראית אותו – ולא משנה אם אתה ממנהטן, מלונדון או מפתח תקווה – אתה לא מעודכן. בעשור הקודם היה זה 'וויקד', שכל מי שמגיע ללונדון או לניו יורק יודע לסמן עליו וי, אחר כך הגיע 'ספר המורמונים', וב־2015 עלה לבמות מחזמר שהיה מועמד למספר שיא של 16 פרסי טוני, זכה ב־11 (כולל המחזמר הטוב ביותר), ואף גרף פרסי גראמי ופוליצר.
בין אם ראית אותו ובין אם לא הצלחת למצוא מאות דולרים לכרטיס, 'המילטון' הפך לשיחת היום. המיוזיקל, שהלחין לין־מנואל מירנדה, לא נשמע כמו חומר קלאסי לשובר קופות היסטורי. הוא מבוסס על 'אלכסנדר המילטון', ביוגרפיה מ־2004 על אחד האבות המייסדים של ארצות הברית – אבל הוא עושה את זה בראפ, ועם ליהוק בני מיעוטים לתפקידים הראשיים. הוא כל כך הצליח, עד שנשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה צפה בו פעמיים. והוא נעשה כל כך חשוב, שכאשר סגן הנשיא מייק פנס הגיע לצפות בו, והשחקנים פנו אליו מהבמה בתחינה שהממשל החדש ישמור על זכויותיהם – כל העולם, כולל חשבון הטוויטר חסר הרסן של דונלד טראמפ, סער. 2016, שנה שבה מחזמר בברודוויי הפך בניגוד למצופה לכותרת ראשית, שברה שיאים בני כמעט 40 שנה בכמות מחזות הזמר החדשים שעולים על הבמה.
זה לא נגמר עד שציידת הערפדים שרה
כדי לגלות את השינוי הגדול והמהותי שעובר על הז'אנר לא צריך להתרחק ליבשות אחרות או לצאת לקולנוע, מספיק להדליק את הטלוויזיה. כי בעוד ברודוויי והסרטים המוזיקליים כבר מתמודדים עם הז'אנר עשרות, אם לא מאות שנים, הטלוויזיה הביאה אותו למסך רק בשנים האחרונות, מפרקים שלמים בסדרות אנימציה כמו 'משפחת סימפסון' ו'סאות' פארק', עד סדרות מוזיקליות כמו 'Glee', 'נאשוויל' או 'האקסית המטורפת שלי'.
ריימונד נאפ, פרופסור למוזיקולוגיה מבית הספר למוזיקה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) וחוקר מחזות זמר, שולח אותנו לשנת 2001, לפרק בעונה השישית של סדרת הקאלט 'באפי ציידת הערפדים', שהיה כולו מיוזיקל. הניסיון הזה היה מעין גפרור שהבעיר את אש המיוזיקלס הגדולה. בעקבותיו ראינו פרקים מוזיקליים דומים גם ב'סקראבס', 'קומיוניטי' ו'האנטומיה של גריי', רגע לפני שהז'אנר כבש את מקומו בטלוויזיה. אמנם קשה לדמיין פרקים מוזיקליים שלמים בסדרות דרמה כמו 'הסופרנוס', 'הסמויה' ו'שובר שורות', אבל אפילו ב'אוז' הקשוחה הצליחו באחד הפרקים של העונה החמישית לצבוע את חיי הכלא בגוונים עליזים יותר, כשהאסירים העלו מופע שכלל קטעי שירה וריקוד. אחד הדברים שעובדים כל כך טוב בפרקים מהסוג הזה, לדברי נאפ, הוא העובדה שפתאום נראים השחקנים המוכרים והדמויות האהובות באור שונה לגמרי, שלא תמיד הולם את העלילה שמאפיינת את כלל הסדרה. באותה נשימה, ניתן גם לציין את הפרק הסיטקומי שהופיע במהלך העונה השנייה של 'מר רובוט' והעניק ממד אירוני חריג לעלילת המתח הדרמטית.
ההצלחה של 'Glee', למשל, נובעת בין היתר משבירת התבנית המוכרת של סדרות תיכון דביקות ורגישות, שבהן אסור לצחוק על כלום, ומיצירת עולם שבו אולי מותר לגחך על ה"הומו" או על ה"שמנה" – אבל חייבים לקבל אותם. הציניות הזו מאפשרת לסדרה להציג במופגן אג'נדה של קבלת האחר, התמודדות עם קשיים כמו הריון בלתי רצוי, יציאה מהארון ומאבק להיות עצמך גם כששופכים עליך ברד קר במסדרון בית הספר, כפי שקורה באופן תדיר לאחת הדמויות המרכזיות – כל זאת בעזרת שילוב גרסאות מושקעות של להיטי עבר והווה לצד הבלחות רבות מברודוויי. השירים בסדרה הבהירו כי היא לא מיועדת רק לבנות 16 שמחכות לשמוע ביצוע של ריהאנה, אלא גם לאנשים שהיו פה באייטיז וישמחו לקבל פרק מחווה בעל מנה גדושה של ציניות למדונה. פרופ' נאפ נותן לדוגמה את 'היירספריי', סרט מ־1988 שעוּבד ב־2002 למחזמר, וחמש שנים לאחר מכן לסרט מוזיקלי: "אפילו סרט שהוא פארסה, כמו 'היירספריי', עוסק בנושאים רציניים וכבדי משקל, כמו גזענות ושיימינג של הגוף. היוצרים יודעים שיש כאן אפשרות להעלות מסר חשוב ולהביא לשינוי".
יש מי שוויתרו על המסר ולקחו את הציניות עד הסוף, למחוזות קומיים במובהק, כמו ג'מיין קלמנט וברט מקנזי, הצמד הניו זילנדי שיצר ב־2007 את סדרת הטלוויזיה 'טיסת הקונקורד', שלקחה את הז'אנר והגחיכה אותו לחלוטין, עם שירים גאוניים על רובוטים או חיי מין עלובים. לקלמנט ומקנזי אין מסר חבוי או אג'נדה, רק קומדיה משובחת שהמוזיקה היא עוד כלי שמשרת אותה. לעומתם, מי שפסחה על הציניות, והיא אולי החריגה מבין ההצלחות הטלוויזיוניות של השנים האחרונות, היא 'נאשוויל'. הסדרה, שעוסקת במוזיקת קאנטרי, ז'אנר ספציפי למדי, לא מספקת הומור או ציניות. זו פשוט סדרת דרמה עם שירים מקוריים שהצליחה לצבור קהל מעריצים כל כך נלהב, שאסף כמעט 200 אלף חתימות אחרי שהוכרז על ביטולה, והצליח להחזיר אותה לחיים. במידה מסוימת 'נאשוויל' היא ממשיכת דרכן של תכניות הריאליטי המוזיקליות, כמו 'אמריקן איידול', 'X פקטור' ו'דה וויס', שם הציניות לא קיימת, והקהל נדרש להתמסר לסיפור מרגש או לקול קורע לב, והמסר וההומור ממש לא משחקים תפקיד. זו אולי עוד דרך להראות מוזיקה על המסך הקטן, אבל היא פורטת על נימים אחרים לגמרי.
בשנים האחרונות גם כוכבי הוליווד מתנפלים מחדש על הז'אנר. לפעמים זה קורה כשהם לוקחים הפסקה מהמצלמות ועולים על הבמה, כמו שעשתה מישל וויליאמס שהגיחה לברודוויי בתפקיד סאלי בולס ב'קברט', או גלן קלוז שתעלה בקרוב על הבמה עם גרסה מחודשת ל'שדרות סאנסט' של אנדרו לויד וובר. בקולנוע, כאמור, כבר לימדה אותנו מריל סטריפ שאת לא חייבת להיות זמרת גדולה בשביל לככב בסרט מוזיקלי. הדוגמה הטרייה היא כמובן 'לה לה לנד' – זהו לא סתם סרט מוזיקלי שיוצא בשנת 2016, אלא סרט מוזיקלי שבו מככבים שניים מהכוכבים הכי גדולים ומרעננים של ימינו. אם היו משחקים בסרט שחקנים פחות מוכרים, ייתכן שלא היה זוכה להצלחה כזו. אחרי הכל, מי לא רוצה לראות את אמה סטון וריאן גוסלינג מתנסים בשירה ובריקוד – כבר ראינו אותם משחקים, בואו נראה מה הם עוד יכולים לעשות.
אבל הסיבה שבגללה כוכבי קולנוע פוצחים פתאום בשיר לא יכולה להיות רק כדי למכור עוד כרטיסים או לשדרג את המותג, אלא חייבת להיות עמוקה יותר: יש משהו ביצירת מיוזיקל שמוציא את המקסימום משחקן והופך אותו מאיש של מילים לפרפורמר של ממש. נכון, זו קריצה לקהל חדש, אבל זה גם מיצוי מרשים של היכולות ודרך נוספת להעביר מסרים. יהיו אלה מסרים אנטי־שמרניים, מסרים אנטי־גזעניים, או קלישאות על הגשמת חלומות – היצירות המוזיקליות הן כלי פוליטי וחברתי שמצליח לגעת ברגש של הקהל הציני ביותר.
אם תרצו, אפשר לחלק את העולם לשניים: אנשים שהשיא החדש שאליו הגיעו המיוזיקלס גורם להם להסתובב בעולם מאושרים ונרגשים – ואנשים שאין להם לב. יכול להיות ששונאי הז'אנר הם לא באמת אנשים קשוחים ואטומים. ויכול להיות שאפשר להצדיק ולהבין את ההתעקשות המודעת שלהם לא להתמסר לאדם שמתחיל לשיר סתם כך באמצע סרט, סדרה או מחזה. אבל אם להאמין לפרופ' נאפ, השינוי שעובר על הסרטים המוזיקליים מתאים בדיוק לאנשים כאלה. "המיוזיקלס פיתחו מודעות עצמית חדשה שמאפשרת לאנשים להרגיש בנוח איתם, ביצירתם ובקריצה שלהם לקהל. זה הסוד של המיוזיקלס, והוא הרבה יותר פשוט ממה שנדמה – לעשות כיף, אבל בה בעת גם לשמור על הרצינות".
–
- זכור את אשר עשה לך אמ;לק [ארוך מדי; לא קראתי] // הקונפליקט התרבותי בין ארוך לקצר // גלעד פדבה
- חומות של צפייה // סדרות בית כלא // מאת רותה קופפר
