אולי אובמה ונתניהו דומים משחשבנו? // נדב איל

0

אז את המאמר על ההבדלים הענקיים בין בנימין נתניהו וברק אובמה כבר קראתם, בדרכים כאלה ואחרות, בערך 19 אלף פעמים.

האחד ליברל אמריקאי שעישן גראס והפך לפעיל חברתי ופרופסור למשפטים; השני לוחם סיירת מטכ"ל שהפך לסנאטור רפובליקני בהווייתו, כזה שחולם על רונלד רייגן. האחד מאמין עמוקות בפרוגרסיביות כדרך חיים; השני שמרן עיקש. אובמה הוא התבנית למנהיג מעודכן, משחק מחבואים עם ילדים בחדר הסגלגל, מעיף בדיחות על קניה ווסט; ונתניהו נותר לפי הסיפורים נטול מחשב, אדם שאמר לפני כמה שנים שהוא לא "מסמס או שולח פקסים".

זה מאמר שכבר קראתם. הוא נועד לומר שאובמה מנוגה וביבי ממאדים (או ההפך, אל תתפסו אותי בזה), ולכן אין צ'אנס שמי שהלך למופעי רוק וחונך על ידי אם חד־הורית באינדונזיה, ימצא שפה משותפת עם מנהיג שבא מביתו של היסטוריון חמור סבר ועם טינה ארוכה לתנועת העבודה.

*****
ראשית, הטיעון הזה כפשוטו הוא קשקוש. יצחק רבין המנוח הסתדר מצוין עם ביל קלינטון והייתה להם שפה עוד פחות משותפת. בכלל, אנליזה כזו למערכות יחסים של מנהיגים אפקטיבית בעיקר בעיתון. בסוף, אינטרסים מכתיבים החלטות, והחלטות יכתיבו יחסים. אבל אם כבר מתקרבים לאנליזה, ואחרי כמעט שמונה שנים יחד, אובמה ונתניהו אולי פחות שונים משחשבנו. הם בעצם דומים.

שניהם פוליטיקאים אינטלקטואלים מרוחקים, מנוכרים וקרירים. בקרב חבריהם למפלגה הם נחשבים לרמה אחת גבוהה יותר. זה נובע מתכונה נדירה שהופכת נדירה יותר – השמועה בקרב פוליטיקאים אומרת שהם ממש קוראים ספרים.

עיקר כוחם איננו נובע מחיבור אינטואיטיבי לאנשים (כמו קלינטון ובוש, נניח), אלא מיכולת תכנון פוליטית אובססיבית כמעט. הם מתכננים הכול, הם מתכננים מראש ולא מרפים. אובמה לא בנה קריירה פוליטית של מטאור בכוח ההתלהבות של "Yes We Can". הוא עשה את זה בדקדקנות שהחלה כנראה עשרות שנים קודם לכן. נתניהו לא חיסל את כל יריביו באמצעות עיצוב בובות וודו. הוא עובד בזה. אלמנט התכנון הוא קריטי להבנת הצלחתם הפוליטית.

שניהם מחזיקים מעגלים קרובים מצומצמים. הם אנשים חשדנים מאוד, ומסלול הנאמנות מורכב. הוא עובר בשני המקרים במידה רבה דרך בת הזוג. הבית הלבן של אובמה ידע זעזועים, מהצוות המקורי שלו לא נותר אף אחד לצדו (למרות שבניגוד לנתניהו, הם לא רבו איתו או רצו לעיתון). ואלרי ג'ארט היא האדם החשוב ביותר בסביבות הנשיא ורעייתו, ורק בגלל חוסר הרצון להפחית ממעמדה אני נמנע מלהשוות אותה לקבלן ביצוע של בני הזוג נתניהו (זה שאוהב לצלם כל מיני תמונות, למשל). 

שניהם בוגרי אוניברסיטאות יוקרה אמריקאיות, אנשים מיומנים במעגלי תרומות ונדבנים, אבל בעיקר נואמים יוצאים מהכלל. אובמה נואם באורח יפה ואלגנטי יותר מנתניהו, אך ראש הממשלה פונה למכנה משותף רחב (ונמוך) יותר. הרטוריקה של שניהם שימשה אותם באורח מובהק לקידום במערכות הפוליטיות, והם שניהם תולים חשיבות עצומה במילה הכתובה והמדוברת.

שניהם אנשים ספקנים ובלתי נלהבים בעליל. ספקנות שמובילה לעתים להססנות, דחיית החלטות. כמו ההחלטה ההיא של אובמה להפציץ בסוריה בגלל המתקפה הכימית של אסד, שהתחלפה באורח מדהים בהכרעה מעט שונה: לא להפציץ שם בכלל. נתניהו ותיק בהרבה מאובמה בדחיית החלטות. הוא צריך לייצר טי שירט: דוחה סדרתי מאז 1996.

כל הדברים האלה היו בלתי חשובים בעליל אלמלא הייתה להם עוד תכונה אחת קריטית ומשותפת – פריחתם היא בקמפיין. הוא מזין אותם באנרגיה ובצלילות יוצאות דופן שמובילות את יריביהם לקוראלס.

*****

אז הנה, הוצג כאן טיעון לא רע לדמיון ביניהם, ומתוכו אפשר לנתח שאחד רואה אצל השני את התאום המרושע שלו. ייתכן, אבל האמת היא שמה שהדמיון מוכיח הוא את עוצמתה של אידיאולוגיה יסודית ואת הדרך בה היא עצמה מובילה אנשים לגורלם ההיסטורי. כי אם נביט בשניהם, ההבדל הוא כמובן עצום ורב ופשוט. אובמה שאף והצליח לשנות את אמריקה בהגשמת מטרות פרוגרסיביות. נתניהו אולי שאף לשנות את ישראל, וישראל השתנתה, אבל לאילו מטרות? הרפורמות וההפרטה שלו נעצרו ונמכרו מזמן עבור עוד חודשי שלטון. חוסר האמון שלו בפלסטינים מעולם לא תורגם להצגת פרדיגמה חדשה; להפך. בתחילה תמך נתניהו באוסלו ואחר כך במדינה פלסטינית, ועכשיו הוא בשלב "אין פרטנר", שזה שחזור ברק־שרון כלשהו. האישום הכבד והמוסכם נגדו מימין ומשמאל הוא ששום דבר לא זז.

אובמה, לעומתו, שינה עמוקות את אמריקה; הוא זז כל הזמן. הוא העביר רפורמת בריאות שנויה מאוד במחלוקת, השקיע מאות מיליארדים בתשתיות, הלאים בשלב מסוים את תעשיית הרכב, פתח את הסכר להכרה בנישואים חד־מיניים, הוביל את המשק שם להפחתת האבטלה בחצי, חתם על רפורמת הגירה בצו נשיאותי יוצא דופן ועוד.

יש שיגידו שזו השיטה. אבל האמת היא שנתניהו זכה שוב ושוב לקואליציות רחבות או למנדט נרחב או לשניהם. הוא לא מממש חזון, משום שמה שנשאר מאמונותיו מתמצה היום בכתובת של בית ראש הממשלה בירושלים.

יש בהם משהו דומה. אבל אחד הוא שמרן יסודי והשני פרוגרסיבי. אחד מאמין בשינוי כמקור החיים, והשני רוצה קביעות ויציבות כתנאי לגדילה. אלה קצוות הכרחיים בכל שיחה על חברה אנושית. שני מנהיגים לא מאוד רחוקים באופיים מוצאים את עצמם מנותבים לעתיד מסוים על ידי אמונתם הפוליטית היסודית. שוב, לא אופיים מוביל אותם אלא ההטבעה שעברו מרצון. כי כאן כבר מסתובב הגלגל: נתניהו שסובל מכך שגיליון התוצאות שלו מוגבל מאוד (פעם הוא התגאה בהישג מרכזי: הגדר בדרום מול הפליטים) יכול לציין את מה שלא עשה כהישג (נניח הנסיגה מהגולן). אובמה לעומתו נתון כעת לחסדי המזרח התיכון ההפכפך; עוד הישג אחד של דאעש בעיראק – וחזונו לסיום המלחמה שם יתברר כהזיה מסוכנת. סכנות ממתינות בשני הנתיבים האלה, אבל הסכנות של מנהיג מסוגו של אובמה גדולות יותר. הוא רוצה להיות רוזוולט, אבל צריך לוודא שלא יֵצא צ'מברליין.

*****

שניהם בשלב ה"מורשת". כן, כן, קראתי שנתניהו אומר שיהיה שם עוד עשור. אבל בשלב מסוים ייפול אסימון שהסיפור הזה מוגבל. ואולי ראש הממשלה בעצמו מתכנן לבלות את העשור השמיני לחייו (הוא לא מאוד רחוק) בעשייה לביתו. במקרה שלו – לבתיו. ייתכן שנתניהו יבין כי הוא לא ממש מותיר כלום מאחור; בניגוד נניח לאובמה, שנע כפסע בין מורשת מפוארת של נשיא גדול לבין התרסקות לא פחות גדולה.

ככה זה. פרוגרסיביות צועדת בגדולות והשמרנות מתבררת כצודקת רק בדיעבד, כמו אזהרותיו של אדמונד בורק נגד התרחבות האימפריה הבריטית. האם פ.וו. דה קלארק – שבגד במורשת שמרנית והפך לפרוגרסיבי – חשב על מורשתו? האם אפשר לנחש שנתניהו עצמו מתלבט כבר על חלקו בהיסטוריה? 
אפשר לקוות שכן.

.

צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף